אמא

 

אני שוכבת על הספה. שעת צהריים. התינוק שלי ישן, הקטנה ישנה. הגדולה רואה סרט בחדר הטלוויזיה המרוחק שלנו. אני יכולה לישון.
העיניים עוד רגע נעצמות ואז נשמע הבכי המוכר כל-כך שלו מן המיטה בחדר השני. אני קמה להיניק וחושבת לעצמי על אמהות. עולה לתודעה המילה התמסרות.
ואז באות עוד הרבה מלים אחרות, מחשבות: ההכנה הטובה ביותר לאמהות היא לחוות את אמא שלך מטפלת בך כתינוק., אני חושבת. לא יודעת, כי לא ממש חוויתי את החוויה במלואה. בגיל שישה שבועות כבר נכנסתי לבית-תינוקות של החינוך המשותף וישנתי בלינה משותפת.
אבל אם לא זה, אז ההכנה הטובה ביותר לאימהות היא לחוות את אמא שלך מטפלת בתינוק אח או תינוקת אחות. לראות אותה רוחצת אותו, מאכילה, מיניקה, מלבישה, מפשיטה, מחתלת, מחבקת, נושאת על הידיים, משכיבה במיטה.
אבל גם את זה אני רק חושבת. לא יודעת, כי גם את זה לא ממש חוויתי. כשחזרתי כל יום אחר- הצהריים מהגן, זכיתי לראות את אמי מטפלת באח רק למשך ארבע שעות, בערך, ואז הלכנו לישון. ובאותו הזמן היא היתה צריכה לתת מעצמה לי ולאחותי הבכורה.
הבנות שלי, לעומת זאת, רואות אותי מטפלת בתינוק שלנו מהרגע שהן קמות בבוקר ועד לרגע שהן הולכות לישון בלילה. ולא שזה קל. לא קל בכלל. הן רואות אמא עייפה, רגוזה, ממהרת, מתעצבנת, רעבה, חסרת זמן לעצמה, חסרת זמן למנוחה.
אבל הן חוות אותי במלואי כאמא. הן חוות את ההתייחסות שלי ליצור הקטן הזה שהתווסף למשפחה שלנו. גם אם ההתמסרות הזו חלקית. הן חוות את הקונפליקט המתמיד שלי בין התמסרות מוחלטת לאמהות לבין הצורך העז וחוסר הסבלנות שלי לממש את עצמי בדרכים אחרות.
מעניין אילו מין אמהות הן תהיינה.