דואליות

כל בוקר אני מתעוררת ומחפשת על מה יש לי להודות.

תרגיל כזה שסיגלתי לעצמי כדי להתחיל את היום בטוב.

והבוקר, הבנתי לראשונה שכל דבר שאני מעריכה או מודה עליו בחיי, הוא תוצאה של השוואה לאנשים אחרים או מצב אחר שחוויתי בעבר.

כלומר- בהשוואה למשהו רע.

זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי את הדואליות "במלוא הדרה".

אין טוב בלי רע.

אין רע בלי טוב.

זה שמט לי את השטיח מתחת לרגלי ההודיה.

שכן- איך אפשר להודות על משהו בלי להשוות אותו להיפוכו?

הרע?

הבנתי שבעצם כל עוד אני בהודיה על הטוב שבחיי-

אני שבויה במימד הדואליות

של הטוב והרע.

אולי הגיע הזמן לדלג מעל זה?

למימד-עולם שבו אין טוב או רע.

שהכל בו פשוט נפלא ומבורך כפי שהוא-

האור והחושך.

הכאב והעונג.

הסבל והקורבנות.

השינה וההתעוררות.

החיים והמוות.

החום והקור.

הכל מבורך.

הכל טוב