אחד התחומים שאני מאוד אוהבת לעסוק בו ורוצה לשתף את הידע שיש לי בו, הוא החיבור לטבע. אותו כוח חיים מופלא שנמצא סביבנו ובתוכנו באינסוף צורות.
אני מתחברת לטבע בכל מיני דרכים ומשלבת אותו בעבודתי בריפוי והתפתחות רוחנית.
אחת הדרכים להתחבר לכוח הזה של הבריאה והחיים היא דרך עבודה בגינה.
הגינה שלי (היא לא באמת שלי:-) היא מקור אינסופי לעבודה, להתבוננות, ללמידה ולהתפתחות.
כל שנה שעוברת אני מרגישה איך אני לומדת יותר ויודעת יותר איך לעבוד עם הכוח הזה שקיים בעולם שלנו (נקרא לו כוח החיים או הטבע?) ולתת לו לעשות את העבודה בדרך שלו עם התערבות מינימלית שלי לקבלת מקסימום תנובה.
שנה אחרי שנה יצרתי גינה. כל פעם היתה שונה והרבה פעמים התחלתי מהתחלה כי עברנו דירה. והשנה אני חשה שבאמת הצלחתי יותר מבעבר.
בסה"כ שנתיים על אותה פיסת אדמה וכבר הצלחתי לאפשר מצב שבו הירקות ששתלתי בשנה שעברה זרעו את עצמם באופן טבעי ונתנו מחזור של צמיחה ויבול השנה. זה מאפשר לי שפע מאוד גדול של ירקות… הרבה מעבר למה שאני צריכה לפעמים… סלקים, סלרי, חסות, ברוקולי, פטרוזיליה, כוסברה, עגבניות ועוד…
כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לא לעקור את הצמחים כשסיימו את תפקידם כאוכל עבורי, לתת להם לצמוח ולפרוח, להפוך את הפרחים לזרעים ואז לחכות עוד קצת בסבלנות עד שייתיבשו הזרעים לחלוטין.
חלק מהזרעים אספתי ידנית ושמרתי במעטפות נייר קטנות שהכנתי לצורך זה. הרבה מעטפות קטנות כאלו עם ציורי ירקות חילקתי גם לחברים ושכנים…
וחלק מהזרעים נותרו על הצמחים. נשרו לאדמה והחלו לנבוט עם בוא העונה הגשומה.
חלקם זרעתי בעצמי וחלקם נבטו לבדם במקומות לא צפויים… מפתיעים אותי ומשמחים.
התהליך הזה איפשר לי חיבור מאוד עמוק לכוח הזה שכתבתי עליו בתחילת דברי… אני קוראת לו כוח הבריאה. חיבור לאדמה המזינה והתומכת שקיימת עבור כל אחד מאיתנו כל הזמן.
זה איפשר לי לחוש תחושה של שפע מאוד גדול. משהו שנשכח מאיתנו הרבה מאוד פעמים בתרבות הצריכה שבה אנו חיים שבה כמעט הכל נמדד בכסף… פתאום האדמה מצמיחה עבורי אוכל… סתם כך, בלי שעשיתי כלום בשביל זה מלבד פשוט לאפשר לזה לקרות.
זה מלמד אותי על הכוח של האפשור.
הרבה פעמים כשאני עובדת עם נשים על ריפוי (בעיקר במערכות יחסים בתוך המשפחה) אנו מגלות ביחד שהדבר הכי טוב שאנחנו יכולות לעשות בשביל לרפא או לאפשר ריפוי זה לזוז הצידה. לא להתערב. לאפשר…
לאפשר זה בעצם דרך חיים שבה אני נותנת לכוח שהוא גדול ממני וחזק ממני לעשות את העבודה במקומי…
זה אומר שאני יכולה לנוח 🙂
אני יכולה להפסיק ללחוץ, לדחוף, לדאוג, לנסות להיות בשליטה…
זה אומר שאני מלאה באמונה, בביטחון, שאני יודעת שהכל יהיה בסדר… או שכבר בסדר…
וכל זה בא לביטוי בגינה שלי שהיא לא באמת שלי… אני רק נמצאת שם להקשיב, להיות בדיאלוג עם החיים שצומחים בה, להתבונן ולשים לב למה שקורה…
יום אחד אני שמה לב שהסלקים מלאים בכנימות… חולפת בי מחשבה לרסס, אולי משהו אורגני… ו…לא. אני בוחרת לתת לכנימות להיות. לחיות. גם הן חלק מהחיים… גם הן חלק מהמערכת האקולוגית הזו שאני קוראת לה הגינה שלי.
כמה ימים אח"כ אני מגלה שהגינה מלאה בחיפושיות משה רבנו (שכידוע ניזונות מכנימות) ואני רואה שהכל בסדר… הכל קורה מעצמו.
התוספת שלי למערכת הזו היא תשומת לב.
תשומת לב יכולה לבוא בצורת מים, השקייה, כשצריך.
היא יכולה לבוא בצורת עישוב עשבים שמשתלטים ותופסים יותר מקום ממה שאני רואה לנכון.
והיא יכולה להיות פשוט התבוננות, תשומת לב.
זה מזכיר לי את היחס שלי להורות…
אנחנו צריכים לעשות ממש מעט בשביל לאפשר להם לגדול: להזין (להשקות, להאכיל), לזוז הצידה ולאפשר להם לצמוח. לתת להם מרחב לצמיחה.
וכשאני ניגשת למלאכה מהגישה הזו, היא הופכת להיות הרבה פחות קשה. גם ההורות וגם עבודת הגינה (וגם נקיון הבית והכנת אוכל ועוד הרבה דברים אחרים…).
אני מקבלת השראה לגישה הזו מתוך הספר "הטאו":
"–עשה
באפס
מעשה
והכל מעצמו יעשה"
(מתוך "פשטות ומנוחה", עמ' 3)
"–לך
בעקבות
הטבע
והכל
כבר
יקרה
לבד"
(מתוך "רסן הפשטות", עמ' 37)
