הילה היא אישה מיוחדת במינה.
הכרתי אותה לפני שנים דרך חברים משותפים.
ועם הזמן התרחקנו זו מזו והמשכנו בדרכנו כל אחת לכיוון אחר.
לפני כשנתיים הילה התקשרה אלי וסיפרה לי שהיא מחפשת אותי כבר כמה זמן כי היא מקימה תנועה או קבוצה להצלת הכנרת…
מכיוון שבעברי ריכזתי את המטה לעצירת קידוחי הנפט בגולן אז היא חושבת שיהיה לי מה לתרום לקמפיין שלה.
וכאן הילה פצחה במונולוג ארוך שתיאר את הקמפיין להצלת הכנרת על כל פעולותיו וכיצד היא מתכננת למשוך אליה עוד ועוד אנשים לטובת הקמפיין וכן הלאה והלאה.
הקשבתי ככל שנתנה לי סבלנותי ואז הסברתי שאני כבר לא מתעסקת בקמפיינים שכאלה ובוחרת לשנות את העולם דרך עבודה פנימית.
הילה לא התלהבה…
אמרתי לה שאם היא רוצה אוכל לחבר אותה לפעילים שהיו שותפים למאבק לעצירת קידוחי הנפט בגולן ובכך נפרדנו לשלום.
כעבור כחודש הילה התקשרה שוב.
הפעם היא סיפרה שהחליטה לזנוח את כל הרעיון של הקמפיין הציבורי רחב ההיקף ולעשות תהליך עצמי, פנימי, לריפוי הדדי- לעצמה ולכנרת.
היא שיתפה אותי בתהליך המדהים שעברה ואני השתתפתי בהתרגשותה ושמחתי עבורה.
זה היה בסתיו.
הסתיו חלף והחורף הגיע.
אותו חורף, אחרי שנים ארוכות של בצורת שבהן מפלס הכנרת רק ירד וירד, הגשם ירד בכמויות שמילאו את כל מאגרי המים בגולן, את כל הנחלים בזרם איתן ומפלס הכנרת עלה ועלה כפי שלא נראה מזה שנים.
בשנה שלאחריה החורף שוב היה גשום ומלא ברכה והכנרת התמלאה.
המים מגיעים כעת עד לגובה הרציפים מאבני הבזלת… מחזה שלא נראה מאז שהיינו ילדים.
וככה, בזכות אישה אחת אמיצה- הכנרת התמלאה
