אמא

כאשר נשמה בוחרת לרדת לעולם החומר והרגש- המטרה שלה אינה להימנע מכאב- כאב רגשי או פיזי.

אלא להיפך- לחוות.

החוויה הרגשית והפיזית אפשרית רק במישור הזה- מישור האדמה. כדה"א.

ולכן כ"כ הרבה נשמות בוחרות להגיע לכאן ולהתמצק בחומר וגוף.

המחשבה שלך- שאת אמורה למנוע מילדייך לחוות כאב, מכל סוג שהוא, מקורה בחוסר הבנה.

או בתפיסה מוטעית של תפקידך כאמא.

כבר דיברנו רבות על התפיסות המוטעות של בני אנוש ביחס לתפקיד האימהי…

ונחזור ונרחיב על כך שוב:

ההגנה שאמא אמורה לספק לתינוק שלה, מתבטאת בצורה מאוד ברורה בקיומו בתוך הרחם שלה. זו ההגנה שהאם אמורה לספק לתינוק- לאפשר לו לגדול בתוכה, בתוך הגוף הפיזי שלה, עד שיהיה חזק מספיק לצאת לעולם.

ברגע שיצא לעולם- החלב שהגוף מייצר- מבטא את ההזנה שהאם אמורה לספק לתינוק. עד שהוא מפסיק לינוק. ואז תפקידה של האם בהזנה מסתיים.

המצב שבו בני אדם כיום מגוננים ועסוקים בהזנה של צאצאיהם זמן רב אחרי שגדלו ובגרו כבר- זהו מצב לא טבעי. שנובע מחסכים רגשיים של ההורים.

אותם חסכים רגשים נובעים מהמחשבה או האמונה שבה פתחנו- שאת, כאמא, אמורה למנוע מילדיך לחוות כאב.

האם זו האמת?

לא.

איך את יודעת שזו לא האמת?

כי אני לא באמת יכולה למנוע מהם לחוות כאב.

מי את כשאת מאמינה למחשבה הזו?

אני מרגישה אשמה. כאילו נכשלתי. שאני לא מספיק טובה. אמא לא מספיק טובה. לא הצלחתי לשמור על הילדה שלי. זה כואב לי בגוף וברגש…

מי תהיי בלי המחשבה או האמונה הזה?

קלילה. נושמת. בקבלה למה שהחיים מביאים… גם אם זה כאב. קושי. מחלה. התמודדות…

היפוך:

אני, כאמא, לא אמורה למנוע מילדיי לחוות כאב.

הילדים שלי אמורים לגרום לי לחוות כאב- כי זה חלק מתהליך הגדילה שההורות מאפשרת לי.

אני אמורה לאפשר להם לחוות כאב- כי זה חלק מתהליך הגדילה שלהם