כשנולדה לי ביתי הבכורה כבר היו מאחורי מספר לא מבוטל של שנות נסיון בטיפול בתינוקות רכים ובפעוטות של אנשים אחרים ושל בני משפחתי. אך שום דבר ואף אדם לא הכין אותי לעוצמת הרגשות שנבעו ממני כאשר היה מדובר ביוצאת חלציי.
כל תגובה שלה הסעירה אותי, הלחיצה אותי, גרמה לי לזנק ממקומי, לנסות לפייס אותה. גרמה לי לכעס, לעצב, לשמחה אדירה, לפחד גדול… להכל מלבד לשלווה. הכל היה מאוד סוער ומאוד רגיש ומרגיש. חוסר ההכרות שלי עם רגשותיי גרם לי להבין פחות גם את רגשותיה וכך מצאתי את עצמי מנסה להשתיק את בכייה עם מוצץ או עם שד או בנענועים בלתי פוסקים על הידיים או בכל מיני דרכים אחרות שונות ומשונות ובלבד שלא לשמוע את מצוקתה ובכייה.
עם לידתה של ביתי השנייה עברתי תהליכים רגשיים שאיפשרו לי יותר ויותר לקבל את הרגשות ה"קשים" שלי ובכך גם להכיל את רגשותיהם של ילדיי. זכות גדולה היתה לי להתנסות עם ביתי השנייה בחוויית ה"גידול ללא טיטולים": לגדל תינוקות ללא טיטולים הינה מסורת הקיימת ברוב מדינות העולם השלישי עד היום, המתעוררת ברחבי העולם המערבי לאיטה. על פי מסורת זו מתקיימת ההבנה כי לתינוקות החל מרגע לידתם יש שליטה כמעט מלאה על הסוגרים (השולטים על שיחרור שלפוחית השתן ופי הטבעת). בזמן שהם חשים בצורך להתרוקן משתן או צואה הם מאותתים למבוגר המטפל בהם על רצונם (בד"כ בבכי, קיטור או תנועות גוף והבעות פנים מסוימות) והמבוגר מצידו מקשיב ומגיב בעזרה- נושא את התינוק לגינה או לשרותים (או כל רעיון יצירתי אחר) ומאפשר לו להשתחרר מצרכיו. כאשר המבוגר המטפל אינו מגיב לאיתות יפסיק התינוק לאותת לאחר כ3 חודשים עד חצי שנה ולאחר מכן אף יאבד את השליטה על סוגריו עד לגיל המקובל לגמילה מטיטול. כששמעתי על דרך זו לגדל תינוקות לראשונה נשאתי את ביתי השנייה ברחמי. התרגשותי היתה רבה וכן גם סקרנותי. ההחלטה להתנסות עימה בדרך זו גמלה בי מיידית. ואומנם זמן לא רב לאחר הלידה התחלתי לשאת אותה ללא כיסוי לפלג גופה התחתון או להשכיב אותה עירומה כשרק חולצה לגופה לשחק על השמיכה. בדרך זו יכולתי לעקוב ולהתבונן מתי היא משחררת את צרכיה ואיך היא מאותת לי לפני כן. הייתי מוקסמת מתהליך הלמידה המשותף הזה. עצם הרעיון שתינוקת כל כך קטנה וצעירה בימים יודעת בדיוק מה היא רוצה וגם אומרת לי את זה בצורה ברורה ועיקבית היה מופלא עבורי. עד אז התיחסתי לתינוקות רכים כמו שרוב האנשים שחיים סביבי מתיחסים אליהם בד"כ- כאל מעין בובה.. ללא הבנה, ללא דיעה או רגשות ברורים. כאילו בכיים של תינוקות מעיד רק על צורכיהם הפיזיולוגים של רעב ועייפות. כל התייחסותי אליה השתנתה בעיקבות אותו תהליך למידה. ההקשבה שלי אליה השתנתה. למדתי אותה ולמדתי להקשיב לה.
עם לידתו של בני השלישי כבר הייתי למודת ניסיון בתקשור מסוג אחר- כמטפלת הוליסטית השתמשתי בכלי התיקשור עם כוחות גדולים ממני לצורכי ריפוי למטופליי. עוד בהיותי בהריון חשבתי לעצמי שהפעם אהיה אמא יותר טובה, יותר חכמה ויותר מבינה בזכות יכולת תקשור זו שרכשתי לעצמי באימון רב. אולם המציאות טפחה על פניי! כאשר נולד הבן הייתי כ"כ מעורבת רגשית בכל תגובה שלו עד שלא יכולתי להבחין ולהבדיל ביני לבינו. כל מצוקה שלו עוררה בי את מצוקתי שלי. כאבו הזכיר לי את כאבי. ואושרו מילא אותי באושר לא הגיוני. לקח לי זמן רב להבין ולתפוס ששיטת התקשור "הרגילה" לא תעזור לי כאן. שמתי לב כי בכל פעם שבני בכה התעוררה אצלי תגובה רגשית כה עזה שלא איפשרה לי הקשבה. הרבה זמן ועבודה עצמית עמדו ביני ובין ההבנה כיצד לתקשר עם תינוקי בדרך נכונה עבורי ועבורו. דרך זו תתואר בפרקים הבאים.
וכמו כל ההתחלות גם כאן ההתחלה היא קשה. מתחילים בקושי או בפחד או ברגש הלא נעים המתעורר בנו באופן טבעי למשמע קול הבכי של תינוק.
