תקשורת נכונה היא זו אשר מקשרת בין אנשים. כשמדובר במבוגרים ברור לנו שהתקשורת מבוססת על דיבור ברוב המקרים אך אצל תינוקות ופעוטות שאינם מדברים עדיין אנו נוטים להזניח את הדיבור.
מנסיוני האישי גיליתי שכאשר התיחסתי לתינוקי כאל אדם בוגר ודיברתי אליו ואיתו הוא החל להגיב ולתת לי סימנים כי הוא מבין אותי מגיל צעיר מאוד. מתצפיות לא מתועדות שערכתי במהלך מפגשים אקראיים עם אימהות ותינוקות שמתי לב שתינוקות שמתייחסים אליהם כאל "לא מבינים" ממלאים אחר הציפייה ומתנהגים ככאלו. תינוקות שמתיחסים אליהם כאל אדם לכל דבר, פשוט בגוף קטן, מגיבים בהתאם ומגלים הבנה כאשר מדברים אליהם. בגיל מאוחר יותר, כאשר יתחילו לגלות את העולם שסביבם, לזחול וללכת יגלו אחריות למעשיהם ויקשיבו להנחיות מילוליות כמו: "תהיה זהיר, זה מסוכן. הכסא הזה אינו יציב לטיפוס" וכד'.
תינוקות מבינים הכל. החל מרגע לידתם.
הם מבינים את הדברים המתרחשים סביבם גם אם הם לא נאמרים.
הם מבינים בצורה בלתי מילולית ולכן קיימת נטייה של המבוגרים להניח כי הם לא מבינים את שמתרחש, את שנאמר להם וכד'…
אך הבנתם של תינוקות קטנים היא עמוקה הרבה יותר מעומקן של המילים.
הם מבינים רגשות, מחשבות והלכי רוח שלעיתים אפילו אנו איננו מודעים להם בעצמנו.
ביכולתה של האם או של כל מבוגר אחר המטפל בתינוק לדבר אל התינוק בהתאם לגישה זו: להמליל עבורו את מעשינו, להכין אותו לקראת העברתו לידי מישהו אחר, לשאול לדעתו ולו רק לצורך "הנימוס" שבהתחשבות.
אחד מהדברים שאליהם נהייתי ערה בהיותי אם ל3 ילדים שרק אחד מהם הוא תינוק היא המחשבה הבאה: הרי לא יעלה על דעתי לקחת את ילדתי בת ה-3 ללא הכנה וללא לשאול את רשותה ודעתה ולהשכיב אותה סתם כך במיטתה… במקום זאת אכין אותה לקראת ההשכבה במיטה, אדבר איתה ואבקש את שיתוף הפעולה שלה. לפני כל יציאה מהבית או נסיעה אכין אותה מבעוד מועד, אשאל אותה לרצונה ואבקש את הסכמתה.
ואילו עם תינוקות, הרגל הוא עבור רוב המבוגרים להשכיבם ולהרימם ללא כל הכנה, להעביר אותם כחפץ מיד ליד, לא להכין אותם לקראת הבאות בין אם זו נסיעה, הגעה של אדם זר אל הבית, או כל שינוי אחר אפשרי.
על מנת לכונן תקשורת שתקשר בינך לבין התינוק יש מקום להתחיל לתפוס אותו כאדם, מבין, חושב, מרגיש ובעל דיעה ורצון משלו. הבעיה היא שלנו שאנו לא מבינים את הלך מחשבותיו, רצונו, דעותיו וכו', מספיק בבהירות על מנת להיענות להם.
דבר נוסף אשר ניתן לעשותו הוא להמליל עבור התינוק את תחושותיו שלו עצמו. בספרות הדרכה להורים מצויה גישה זו לרוב אך בעיקר לגילאי שנתיים ומעלה… כלומר- לפעוטות. גישה זו מסבירה כי המללת רגשותיו של הילד (גם בגילאים בוגרים יותר) עוזרת לו בעיבוד הרגשות, בהבנתו את עצמו וגם לעבור הלאה ולשחרר לאחר מעשה. לדוגמא: כאשר פעוט נופל ומקבל מכה, נגיב: "אוי, נפלת וקיבלת מכה… זה בטח כואב ולא נעים לך…". אם רב עם חבר למשל נאמר: "אני מבין שאתה כועס ונעלב". מנסיוני האישי גיליתי כי עצם המללת הרגשות עוזרת לילד לעבור הלאה והבכי, הכעס, העלבון או הכאב נעלמים מיד. אבל כשתינוק בוכה לא שמעתי מעולם את אימו נענית לו ואומרת:" אני מבינה שאתה רעב עכשיו… בוא ואתן לך לינוק"… לדוגמא. או: "אני מבינה שאתה עייף עכשיו ורוצה לשכב לישון.. מיד נעשה זאת". זכור לי במיוחד מקרה שקרה לי עם ביתי הבכורה בהיותה כבת שנה. היא עדיין לא התחילה לדבר ואני משום כך חשבתי לתומי שאין טעם שאדבר איתה… מה היא כבר תבין?
אביה יצא לשבועיים מילואים ואני כמובן לא העלתי על דעתי לדבר איתה על כך, להכין אותה וכד'. פשוט המשכתי בשגרת יומי. לאחר יומיים שמתי לב שהילדה אינה כתמיד. היא אינה רגועה, בוכה לעיתים קרובות ולא הילדה הנוחה לשמוח שהיתה כהרגלה. הגננת בפעוטון שאלה אותי האם דיברתי איתה והסברתי לה שאבא נסע ושיחזור בקרוב ואני הסתכלתי עליה בתימהון ועניתי- ברור שלא. לאחר השיחה עם הגננת החלטתי כמובן לנסות ולדבר עם ילדתי. אם לא יועיל – לא יזיק! הסברתי לה לאן אבא נסע ושיחזור בקרוב ושאין צורך לדאוג ושהוא אוהב אותה גם מרחוק. תוך שעות ספורות הילדה חזרה לעצמה וכל הקושי נעלם.
יכולתו של התינוק לתקשר באופן טלפתי מקשה על ההורים לעיתים ובמיוחד במצבי משבר וקושי. כל ריב, ויכוח או מתח בין בני הזוג או בין האם לבין כל אדם אחר – יוצר תגובה אצל התינוק. לעיתים תהיה תגובה זו גלויה לנו- כגון בכי, עצבנות וכד'. ולעיתים יפנים התינוק את תחושות האם לתוכו וייפתח מחלה קלה כמו חום או נזלת. במקרים אלו ייתכן כי האם תילחץ עוד יותר מהסימפטומים עצמם, במיוחד אם איננה מודעת לגורם הראשוני הרגשי שייצר אותם. וכך הלחץ הנוסף של האם יחמיר את המחלה שתתפתח לכדי חולי "אמיתי".
גם המודעות לכך שהתינוק מושפע כ"כ ממצבה הרגשי של האם עלולה לגרום למתח ולאשמה אצל האם. גם כאן הפיתרון העיקרי הוא מודעות עצמית של האם לרגשותיה ולתהליך שהיא עוברת. ככל שתוכל האם להכיל את רגשותיה שלה כך יקל על התינוק לקבל אותם.
זכורה לי בחיוך פעם אחת שבה נתקלתי בצורה ברורה בתגובת ביתי הבכורה לריב קולני ביני לבין אביה. בעודנו מתווכחים בלהט היא פשוט הקיאה לכל עבר את כל החלב שאך זה ינקה ממני.
