אני חיה במקום בו הרעש היחיד שנשמע כשאני מתעוררת בבוקר, הוא ציוץ הציפורים ורחש הרוח בצמרות העיצים.
וזה לא משנה באיזו שעה אני מתעוררת…
זה הפסקול של חיי.
השקט הזה מאפשר לי להקשיב.
הקשבה החוצה. ויותר מזה- הקשבה פנימה.
ההקשבה פנימה מאפשרת לי לייצר סדר.
והסדר מאפשר שקט פנימי.
השקט החיצוני והשקט הפנימי מייצרים שלוה.
אני קוראת למקום הזה בו אני חיה "גן עדן".
כי זו התחושה שאני חשה כשאני נמצאת בו.
המקום הזה אפשר לי כ"כ הרבה משאלות לב שהתגשמו…
מהקטנות והפשוטות ביותר כמו בית מואר עם הרבה חלונות, גינה שופעת בעצי פרי… ועד המשאלות המהותיות יותר כמו שכנים טובים וחיבור לאדמה ולאנשים.
אתמול יצאתי לאכול מעץ התות שבגינה.
הוא בסה"כ בן שנתיים וקצת וכבר שופע פרי.
אכילת הפרי ישר מהעץ מחברת מיידית לתחושה של שפע- לא משנה כמה אוכל- תמיד יהיה עוד. וזה לא נגמר. זה תמיד יותר ממה שאני יכולה להכיל.
כשאני קוטפת את הפרי מהעץ אני גם מתחברת אליו…
אי אפשר לקטוף פרי מעץ בלי להתחכך בו, לגעת בו, להיכנס לתוכו ולו במעט. החיבור הזה- לעץ- הוא חיבור למקור.
חיבור לטבע, לאדמה, למקור שממנו מגיעים הדברים.
החיבור הזה ממלא ומחייה מעבר להזנה של האוכל הפשוט, של התות.
גן עדן זה כאן.
לא כרעיון.
כמציאות.
כאפשרות שקיימת עבור כל אחד ואחת .
