איך למדתי לשחרר את ההזדהות שלי עם הגוף…

הכל התחיל מסבל.

ביירון קייטי מלמדת שסבל הוא סימן בשבילי שאני נמצאת בחלום רע. ואולי הגיע הזמן להתעורר.

ואני תלמידה טובה.

התחלתי לשים לב בכל פעם שהתעורר סבל בחיי.

בעיקר סבל גופני.

בכל פעם ששמתי לב שאני סובלת, חקרתי את המחשבות והרגשות שהן הרקע לסבל והתעוררתי מהחלום.

עם הזמן ה"חלומות הרעים", תקופות הסבל, הלכו והתמעטו…

כך היה לי מאוד קל לזהות כשהסבל חזר, ברגע שהוא הזדחל לתוכי, ולו במעט.

כשרוב הזמן הגוף נמצא במצבו הטבעי- שלו, נינוח, זורם, חסר מאמץ- מאוד קל לזהות את קצה קצהו של הסבל כשהוא רק מתעורר בתוכי.

כמובן שכשנמצאים כל הזמן בסבל, זה יותר קשה.

זו ההתחלה.

אבל עם הזמן זה הולך ומתמעט, הולך ונמוג… עד שבסוף כבר לא מצליחה להיזכר מתי הפעם האחרונה שהייתי בסבל.

אבל איך למדתי להפסיק להזדהות עם הגוף?

זה קרה באחת מתקופות הסבל שבהן המקור לסבל היה התנגדות למצב הגופני שבו הייתי- למשל חולשה, למשל כאב, למשל יובש קיצוני… מצבים שבהם אין מה לעשות מלבד להתמסר, להסכים להיות עם מה שיש.

עם החולשה.

עם הכאב.

עם מזג האויר היבש שמכווץ לי את כל הגוף.

אז ביקשתי תקשור שיעזור לי להיות במקום של קבלה.

ובתקשור אפשרו לי לראות את החיבור או ההקבלה בין הגוף לבין האדמה.

האדמה אינה סובלת.

היא נוכחת.

מלאת עצמה.

מלאת חיים.

שופעת.

מזינה.

והיא מקבלת כל מצב כפי שהוא-

כשיש יובש, היא פשוט מתייבשת. חריצים עמוקים נפערים בה. היא מתכווצת ונסדקת. אולי זה אפילו כואב לה… אבל אין שם סבל. יש התמסרות וקבלה למה שיש.

הבנתי שאם אפסיק להזדהות עם הגוף, כלומר לראות אותו כשלי, אוכל להיות כמו האדמה- נוכחת, שלווה, בקבלה.

וכך היה.

היום, כשאני מזהה בתוכי קמצוץ קטן של סבל, אני מבינה מיד שאני בהתנגדות למשהו. בתוכי או בחוץ.

אני מזכירה לעצמי שאני זה לא הגוף שלי.

הגוף שלי יכול להיות חולה או כואב או מכווץ או יבש- ואני עדיין יכולה להיות בטוב בתוכו.

זה מתאפשר כשאני לא מזדהה איתו. כשאני מתעוררת מהחלום.

כשאני כבר לא מאמינה בכל מה שגידלו אותי מילדות להאמין בו…

שמתי לב שמאז שאני פחות מזוהה ומזדהה עם הגוף, גם יותר קל לי לקבל את כל מה שקורה עם העולם שלנו…

לפני כן, בתור פעילה של שנים בתחום איכות הסביבה ושמירה על הטבע, כל "פגיעה" באדמה, באויר, כל זיהום, כל אקט חסר מודעות של האנושות כנגד האדמה- היה מרגיש כפגיעה בי עצמי.

חוויתי את הלכלוך שאנשים משאירים אחריהם כשהם בחוף או בטיול, כפגיעה אישית. כזילזול.

קידוחי הנפט בגולן נראו לי כאיום קיומי.

בזבוז המים, זיהום האויר, ריסוסים בחקלאות- כל הדרכים שבהם בני אדם ממשיכים לפגוע ולזהם את הבית שלהם- נחוו אצלי כפגיעה אישית בי.

כיום, כשאני פחות מזוהה עם הגוף, אני גם פחות מזוהה עם האדמה, עם העולם.

אני רואה את התמונה הגדולה…

את ההמשכיות של הדבר הזה שהתחיל הרבה לפני שהגענו וימשיך הרבה אחרי שנלך.

יש בי הרבה יותר שלווה ואורך רוח ללמידה של בני האדם (שנמצאים עדיין ברובם במצב של חוסר הבנה או מודעות לגבי החיבור של הכל).

אני מטיילת בנחל או בחוף ורואה את המגבונים והפלסטיק ואריזות הנילון ובקבוקי הזכוכית וזה לא פוגע בי כבר…

זה כמו להסתכל על חצ'קונים בפנים של מתבגר ולדעת שגם זה יעבור

כל המידע מוענק בחינם וניתן להפיץ אותו ולהשתמש בו לטובת הכלל (ולא למטרות רווח או קידום אישי/עיסקי) באישור בכתב מסיגל ניצן.