הארה

לאחרונה קראתי שוב, בפעם המי יודע כמה, את "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טולה.
והבנתי, שוב, שחוויתי הארה.
הוא מתאר את התחושות ו… כן, יש לי את כל הסימפטומים.
או לפחות היו לי.
רק שלאחרונה התחושות, או הסימפטומים התעמעמו במקצת…
ותהיתי למה…
הרי הארה זה מצב שנותר איתך… אי אפשר לחזור להיות לא מואר אחרי שעברת הארה… לא?
כמו שאי אפשר לחזור למצב של חוסר מודעות אחרי שאתה כבר מודע.
אין דרך חזרה.
בודהה עשה בחכמה כשהגדיר הארה על דרך השלילה, כ"קץ הסבל". הוא ידע שכל דבר אחר שיוגדר כחלק מהארה, יהפוך מיד ע"י האגו/המיינד למטרה, ליעד שיש לשאוף אליו.
ואכן כך קרה.
לי.
כל האנשים שאני מכירה שחוו הארה הם אנשים מפורסמים שלאחר ההארה הפכו להיות מורים רוחניים. כמו אקהרט טולה, ביירון קייטי, בארי לונג ואחרים…
זה כמו שיש מסלול קבוע לכולם של:
גן- בהס – צבא – טיול בחו"ל- לימודים באוניברסיטה- עבודה- משפחה וילדים.
רק כשכאן המסלול הוא כזה:
סבל וקורבנות – התעוררות – תהליך של מודעות – הארה – הפיכה למורה רוחני.
בכל אופן ככה זה עבד אצל כל אלו שאני מכירה.
ואצלי החלק האחרון עוד לא הגיע. אז הרגשתי שמשהו חסר.
כלומר, האגו/ מיינד שלי הרגיש שמשהו חסר ושיכנע אותי שזו האמת.
אני אמורה להיות מורה רוחנית ואני לא. משהו באמת לא בסדר איתי!
עד שהיום קלטתי את הטריק והבנתי.
ושיחררתי את הרעיון הזה שאני אמורה להיות משהו מלבד מה שאני כבר כרגע.
הרי לא יכול להיות שכולנו נהפוך למורים רוחניים… נכון?!
ואקהרט טול מדבר על הארה כמצב טבעי שקיים וזמין עבור כל אדם.
אז כנראה שאצלי הסיפור נגמר ככה- הארה ואז סתם חיים פשוטים, ללא סבל.
חיים במצב מואר.
לא כמשהו גבוה, מעל כולם.
כמצב טבעי שכל אדם שחי בעולמנו יכול להגיע אליו וראוי לחוות.