גינה לי גינה לי…

.

הבוקר, כששכבתי בחוץ על הערסל והתבוננתי על העולם.

חשבתי לעצמי-

כמה ארוך הוא התהליך של גידול המלפפון…

זרעתי את הזרעים, חיכיתי שינבטו, השקתי, הגנתי עליהם מרוח, קור או שמש חזקה מידי. וכמובן מהתרנגולות שלי. ואז, כשגדלו מספיק, העברתי אותם לערוגת הגינה ודאגתי להשקות יום יום שלא יכמשו. ועכשיו, כשסוף סוף הם התחילו להוציא מלפפונים קטנים, יכולה לבוא תרנגולת אחת וברגע אחד לחסל את הצמח בהינף רגלה.

או אדם שעובד עם מסור או חרמש מכני, יכול בהינף יד להמית צמח שגדל והתפתח כמה חודשים, או עץ של מאות ועשרות שנים.

ואותו הדבר החיים והמוות-

החיים הם תהליך ארוך ומתמשך ודורש הרבה אנרגיה ותשומת לב והשקעה.

והמוות בא באבחה, ברגע אחד. ונעלם.

כל החיים האלו שנחייו  נגמרים בשניה אחת.

ואז עלתה בי מחשבה שזה לא נכון.

הסיפור שיש לי על מוות.

מוות הוא בסהכ הרגע שבו השינוי נראה לעין או מורגש בצורה הכי דרמטית.

אבל זה לא שהחיים נגמרים ומתחיל מוות.

נגמרים חיים מסוג אחד ומתחילים חיים מסוג אחר.

גם המלפפון או השיח שכוסח – פשוט שינו סיפור… מלהיות צמח ירוק שגודל ומתפתח ונותן פרי או צל, לצמח שהולך ומתייבש והופך לדשן שמטייב את האדמה.

וזו רק אני שנאחזת בסיפור הראשון ומתנגדת לסיפור השני או חושבת שהוא פחות טוב.

בלי הסיפור שלנו על מוות יש רק חיים שמשתנים כל הזמן-

הגוף גדל, הגוף קטן

הגוף צעיר, הגוף זקן

הגוף בריא, הגוף חולה

המחשבות כל הזמן באות, הולכות ומשתנות

הרגשות כל הזמן צפים, עולים ונעלמים

אין שום דבר קבוע חוץ מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

אז איך אני מורידה את זה ליומיום-

אני זורעת מלפפון כי כייף לי לזרוע מלפפון.

כי כייף לי לזרוע זרע באדמה.

אבל אני לא יודעת מה יצא ממנו.

אני לא ממציאה לעצמי סיפור על מלפפון.

אני מביאה ילד לעולם כי הוא בא.

ואני מטפחת אותו ומזינה אותו כי זה מה שאני עושה בהווה ולא בשביל שיצא ממנו משהו בעתיד.

אין לי סיפור על העתיד של הילד הזה.

וגם לא על העבר שלו.

אני פוגשת אותו כל יום מחדש, בהווה.

ומגלה מי הוא באותו הרגע.

ואני לא נאחזת בסיפור שלי על הילד הזה- שהוא שלי. שהוא חי. שהוא צריך להמשיך ולחיות. שהוא אמור לגדול. שהוא אמור להיות איתי