עבר

כשעוצרים לרגע לחשוב על משמעות המילה עבר, זה די מצחיק-
המשמעות המיידית והברורה של המילה "עבר" היא משהו שחלף, שנגמר. שעבר.
והנה- כולנו, בני האדם, כל יום מחיינו, ממשיכים לסחוב איתנו, בתוכנו, איתנו, את העבר שלנו.
אתם יכולים לחשוב על משהו יותר אבסורדי מזה?!
אנחנו לוקחים איתנו את העבר שלנו למערכות היחסים שלנו, לקשר שלנו עם ילדינו, עם עצמנו, עם בית, עם כסף, עם עבודה…
בעצם- אין מקום שאליו אנחנו לא גוררים איתנו את העבר שלנו.
והוא, העבר, הרי כבר נגמר.
אין לו מה לחפש כאן יותר.
הוא היה וחלף ואיננו עוד.
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
הנטייה הזו להחיות את העבר מחדש בכל תחום בחיינו, אינה מאפשרת לנו להתפתח לדבר הבא שמחכה לנו.
היא תוקעת אותנו.
היא מגבילה אותנו למה שמוכר וידוע.
למה שכבר היה.
התשובה שעולה בתוכי, לשאלה שנשאלה כאן מעלה, היא פחד.
זה מה שגורם לנו לקחת איתנו את העבר לכל מקום שאליו נגיע.
הפחד מפני הבלתי ידוע והבלתי מוכר.
פחד מהחדש, מהשונה.
מחוסר הוודאות.
העבר שלנו, לטוב ולרע, הוא משהו ידוע ומוכר.
הוא בטוח לנו.
הוא מעניק לנו וודאות.
ומרגיע לרגע או שניים את הפחד שבתוכנו.
האם נעיז להניח לו להיות?
להניח לעבר לחלוף?
האם נעיז להיוולד כל פעם מחדש לרגע הזה?