שוב אני חשה בה, בריקנות הזאת בתוכי.
אני לא רעבה אבל מנסה למלא אותה באוכל. ושום אוכל לא מרגיש נכון.
אז אני יודעת שאוכל הוא לא התשובה.
העניין דרך עשייה בבית או דרך צפיה במחשב- גם הם מתפוגגים. כמה זמן אפשר למשוך עם זה?…
ואז שוב אני נותרת איתה. חברתי הטובה- הריקנות.
אני יושבת איתה וכותבת.
אני חשה אותה בעיקר בבטן.
אבל זה לא רעב.
אני חשה אותה עכשיו עולה ללב.
למה הלב שלי לא מלא? או איך אני עוזרת ללב שלי להתמלא?
הלב עולה על גדותיו כאשר הוא חש באחדות עם הבריאה, עם כל היש.
כאשר את חשה כי הלב ריק, זהו סימן עבורך שהתנתקת מהאחדות. חזרת לשכון בשכל ולהזדהות איתו.
הדרך לחזור ללב היא פשוט למקד את תשומת הלב שלך שם. באזור הלב.
יש משהו עם עניין התזונה.
שאני רגילה להיות מוזנת מבחוץ כי ככה גידלו אותי, כבת אדם.
בני אדם ניזונים ממקור חיצוני. בהתחלה אמא ואחכ מזון. אבל הם לא ניזונים מבפנים.
זו טעות תפיסתית, מחשבתית.
ומין הראוי שתפנימי תפיסה חדשה שאנו מציעים לך בזאת ושכבר הכרת ושמעת עליה בעבר:
רוב התהליכים שגוף האדם עובר אינם תלויים בתזונה החיצונית שהוא מזין את עצמו.
אלא דווקא בתהליך העיכול של הגוף וכיצד הוא סופג את המרכיבים הנדרשים עבורו.
בעבר- אדם היה יכול להיות ניזון מעצם שאיפת האויר וקליטת אור השמש.
עדיין זה אפשרי עבורכם אך האויר יותר מזוהם ופחות מזין.
כל ההיצמדות שלכם להזנה חיצונית, הן פיזית והן רגשית, מקורה בתלות רגשית.
גידלו אתכם להיות יצורים תלותיים.
אין כמעט עוד בעל חיים על פני הפלנטה שחי כיצור תלותי ככ כמו בני האדם.
כל הוולדות שנולדים בטבע הופכים להיות עצמאיים במהירות ומשחררים את הקשר התלותי במולידיהם.
השמירה על קשר קרוב בקרב החיות שעושות כך היא איננה תלות רגשית אלא ביטוי של יחסי אהבה וקירבה.
אך תינוקות אנושיים בתרבות שלכם מחונכים להיות תלותיים, נזקקים, חלשים וחסרי אונים.
מלמדים אתכם מרגע לידתכם, להיות תלויים בגורם חיצוני שיספק לכם את צרכיכם ויזין אתכם- פיזית, רגשית ואנרגטית.
את יכולה לבטל את כל זה בהינף יד.
להתחיל מחדש את התיכנות שלך ולהפנים את ההבנה שאת מזינה את עצמך. לשחרר עצמך מהתלות הרגשית בכל אהוביך ולשחרר את מערכות היחסים שלך איתם לאהבה אמיתית שהיא התגלמות של חופש.
יצאתי החוצה לעבוד בגינה… מאז הבוקר לא אכלתי כמעט כלום כי שום דבר לא הרגיש מדוייק… וכל הזמן שניסיתי למצוא מה לאכול (מתוך ההרגל שצריך לאכול הרי…), רק עלה בי חשק למשהו ירוק.
ואז חשבתי לעצמי שאולי במקום לאכול ירוק אני פשוט צריכה לצאת לגינה ולהיות בתוך הירוק.
וכך עשיתי.
השמש יצאה לכבוד המאורע ובעודי מעשבת בערוגת התותים גיליתי שני תותים קטנטנים… שמחתי שמצאתי מה לאכול וזה אכן הרגיש מדויק מאוד.
אחכ המשכתי לעבוד עוד שעה ארוכה עד שהרגשתי את הצורך לנוח ואז החלטתי סוף סוף לאכול.
קטפתי כל מיני ירוקים מהגינה שרק סיימתי לעבוד בה ובילנדרתי עם אבוקדו ולימון לשייק. תוך כדי הבילנדור עלתה בי מחשבה שהנה אני שוב מזינה את עצמי מבחוץ- מהמזון שקטפתי בגינה.
ניסו להסביר לי שזה לא נכון אבל לא הייתי מספיק מרוכזת אז לא הבנתי וביקשתי מהם שיחכו עד אחרי האוכל ואז יסבירו ואכתוב (מה שמייצב לי את החיבור ועוזר לי להחזיק ולהבין).
ואז… עם הכפית הראשונה שהכנסתי לפה הרגשתי שאני כמו נמסה והמחשבה הראשונה שעלתה בי היתה שאני בעצם אוכלת חלק ממני… ממה שהכנתי או מה שעשיתי… כאילו אני זו שגידלה את העלים הירוקים שהתערבלו בשייק שלי.
עכשיו, זו לא בדיוק האמת, כי אומנם הם גדלו בגינה שלי אבל את רובם אני אפילו לא זרעתי או השקתי… הם צמחו לבד והושקו מהגשם והטל. ובכ"ז, הרגשתי שאני חלק מהעניין…
בדיוק אז הם חזרו אלי להסביר- שעכשיו הבנתי את זה! בגלל העבודה בגינה התחברתי ל"אחד" ל"בריאה" ל"כל היש" ובגלל זה הרגשתי כאילו זו בכלל אני זו שהצמיחה את הצמחים והכינה לעצמה את השייק.
ושזה בדיוק העניין בלהזין את עצמי!
אההה…. אמרתי להם, חשבתי שלהזין את עצמי מבפנים זה לא להיזדקק למזון מבחוץ שימלא אותי.
והם הסבירו שזה בכלל לא העניין. אם אני אוכלת או לא. זו לא העשייה עצמה אלא המצב המנטלי שממנו אני פועלת, ממנו אני אוכלת.
יש את המצב שרק מנסה למלא את עצמו, לעיתים בצורה נואשת, מבחוץ פנימה.
זה נחווה כחולשה, כתלות, כצורך הישרדותי נואש.
ויש את המצב השני, שזכיתי לחוות לרגע, ובו אלוהים מזין את עצמו בעצמו.
אני מזינה את עצמי בצמחים שהם גם אני. כי אני הכל.
זה היה השייק הכי טעים שאכלתי 🙂
תגובה אחת