בעקבות המסקנה וההבנה שאליה הגעתי לאחרונה בעניין הייאוש- אתמול שוב מצאתי את עצמי מתיאשת.
התיאשתי מהמלחמות הבלתי נגמרות עם הילד על מחשב/מקלחת/ציחצוח שיניים/אוכל/ללכת לישון וכן הלאה והלאה…
הרגשתי שנגמרה לי הדרך.
שאני כבר לא יודעת מה לעשות.
שאני חסרת אונים וחסרת כיוון ואין לי מושג מה הלאה.
נזכרתי שייאוש זה דבר טוב ושמחתי על שהגעתי אליו.
ואז…
אז עלה בתוכי קול חכם ורגוע שאמר לי:
זה מצויין.
המקום הזה בו את נמצאת שאין לך מושג מה מכאן והלאה, הגיע כי באמת נגמרה לך הדרך.
הדרך הישנה, הדרך שבה הלכתם עד עכשיו, נגמרה.
ומכאן מתחילה דרך חדשה.
וזה טוב שאת לא יודעת מהי הדרך החדשה.
כי לא את זו שאמורה לדעת.
זה הוא.
הילד שלך.
עד עכשיו הלכתם בדרך שבה את היית המובילה, המורה, ההורה- אומרת מה, מתי, למה ואיך.
מעירה, גוערת, מחנכת, מיישרת, מכוונת…
מכאן- הוא המוביל.
הוא זה שמחליט מה, מתי, למה ואיך.
הוא זה שמורה את הדרך.
ואת- תפקידך לתת לו את התחושה שאת סומכת עליו.
לחלוטין.
באמת.
מאמינה בו שהוא יכול ומסוגל וראוי ומוכן.
וללכת אחריו.
