ענן

היום שוב קמתי עם משהו כבד ונמוך בתוכי.
אבל היופי הוא שאין לי שום סיפור לספר לעצמי עליו.
באמת- אין לי שום סיבה להיות עצובה.
ובכל זאת, יש בי עצב.
ואני כותבת שיש בי עצב כי אני לא באמת מזדהה איתו.
אפילו די ברור לי שאין לו שום קשר אלי.
הוא לא שלי.
הוא כמו ענן שחולף בשמי הסתיו שפרושים מעלי… מסתיר לרגע את השמש שמאירה אלי.
אם היה לי סיפור על העצב הזה (מישהו מת לי… משהו "רע" קרה לי…) אז בודאי הייתי שוקעת לי בתוך הסיפור, בתוך העצב.
אבל כשאין שום סיפור ואין שום התנגדות לענן (או לעצב), אפשר להתבונן בו ולראות את היופי שבו. אפשר לראות את אור השמש שמאיר דרכו ומסביבו.
אפשר להיות בנוכחות מלאה ושלווה איתו, מבלי לנסות לסלק אותו.
*
אני חושבת שבפעמים הראשונות שמתרגלים את זה, זה קצת יותר קשה.
כי הרגש, שהיה עצור מתחת לפני השטח זמן רב, מתפרץ החוצה כמו סכר שנפתח אחרי שנים.
אבל אם מסוגלים להיות שם, נוכחים, בקבלה של הרגש, עם כל העוצמות שבו, לאט לאט, עם הזמן, הזרם פוחת. ולבסוף הוא הופך לזרזיף.
טיפה פה. טיפה שם.
כבר אין שטפונות.
כבר אין דרמות רגשיות.
יש רגש.
והוא עולה.
והוא יורד.
והכל טוב.
כמו בים.
כמו בחילופי העונות בטבע.
*
התרנגולות שבחצר ביתי עוברות עכשיו תהליך השרה טבעי.
בניגוד להשרה כפויה, כאן- אצלי בחצר- הטבע מאותת להם להשיר את נוצותיהן עם בוא הסתיו.
הן גם הפסיקו להטיל ביצים.
הן לא מתווכחות עם המציאות. עם הטבע.
הן פשוט זורמות עם מה שיש.
חוכמת התרנגולות.