עוד אחד על עבודה

ב20 השנים האחרונות לחיי, העבודה האמיתית שלי (לא זאת שמשלמת לי משכורת ודואגת שאהיה עסוקה) היא התפתחות.
סיפור הכיסוי היה משתנה- עבדתי בכל מיני עבודות שונות ומגוונות.
אבל העבודה האמיתית היחידה היתה ועודנה העבודה הפנימית שלי.
במהלך עבודתי קראתי עשרות ספרים, הלכתי למאות טיפולים, השתתפתי בסדנאות ומפגשים לימודיים. אפילו הוכשרתי להיות מטפלת וטיפלתי באנשים.
לימדתי אנשים לרפא את עצמם. העברתי סדנאות ללימוד כל הכלים שרכשתי ולמדתי במהלך השנים.
וכל הזמן הזה היתה לי מטרה.
תשוקה שבערה בתוכי וכיוונה אותי להמשיך. הלאה. קדימה.
ללמוד.
להתפתח.
לדעת יותר.
להבין יותר.
להיות יותר טובה.
יותר מצליחה.
יותר קשובה.
יותר מכילה.
יותר שקולה.
יותר בקבלה.
יותר נדיבה.
יותר אוהבת.
יותר בנתינה.
עד אתמול.
אתמול בערב חשבתי על זה שאפשר לאמר שנגמרה לי העבודה.
זאת אומרת- העבודה אף פעם לא תסתיים וזה ברור לי. תמיד יהיו ענינים רגשיים שיעלו, קונפליקטים שיצוצו, מחשבות שיטרידו ויכניסו אותי שוב לחקירה…
אבל בגדול, באופן כללי, הפרוייקט שעליו עבדתי ב20 השנים האחרונות בחיי הסתיים.
הדבר שאליו חתרתי כל השנים האלו- להיות מוארת, להיות אור ואהבה, לממש את הייעוד שלי, או איך שלא אקרא לזה- זה הסתיים.
הגעתי לזה.
אני מוארת.
או בכל אופן אני מוארת במידה שמספקת אותי 🙂
הגעתי לנקודה שבה אין לי יותר שאיפות לעתיד.
מי שאני, כמו שאני, איך שאני עכשיו- זה מספיק טוב בשבילי.
אין לי שום רצון או צורך להיות יותר יפה, יותר רזה/שמנה, יותר צעירה
יותר חכמה
יותר מוכשרת
להרויח יותר כסף
לעבוד בעבודה יותר נחשבת ומוערכת.
אני אשמח מתישהו (לא כרגע) לטייל בעוד מקומות בעולם אבל אני גם ממש נהנית מהחיים שלי בדיוק איפה שאני עכשיו.
אני לא מחפשת לילדים שלי בית ספר יותר טוב.
אני לא רוצה לשנות או לשפר את בן הזוג שלי.
אני לא רוצה לשדרג את הסמרטפון שלי.
אני פשוט בטוב.
עם הכל.
בדיוק כפי שהוא כרגע.
וזה בדיוק המקום אליו רציתי להגיע ב20 השנים האחרונות.
ביירון קייטי קוראת לזה "הבית". להגיע הביתה.
אז אני מצאתי את הבית שלי.
והוא כאן.
והוא עכשיו.