היום בבוקר הבנתי שאין לנו צורך לעשות כלום.
כלום
כלום
כלום
כלום
כלום.
הכל נעשה עבורנו.
כל מה שאנחנו עושים במהלך היום נובע מהזדהות עם השכל שלנו שמפחד ומאמין בקיום מתוך קושי והישרדות.
כאשר אנחנו לא בהזדהות איתו, אין צורך בשום עשייה.
העניין הוא שזה לא פשוט לא לעשות כלום.
השכל מהר מאוד משתעמם מזה ומחפש לעשות דברים.
מחפש סיפורים להעסיק את עצמו
סרטים
דרמות
פייסבוק…
וירטואלי או לא וירטואלי- הכל הולך.
ואז נשאלת השאלה: אם אין צורך לעשות כלום אז מה באנו לעשות כאן בעולם הזה?
התשובה שעולה בי היא: להיות אלוהים.
אלוהים לא עושה.
הוא בורא.
הוא יוצר.
והכל נעשה עבורו.
כשאני נמצאת ברמת חיבור גבוהה לעצמי, לבריאה, לבורא (איך שלא נקרא לזה) אני שמה לב שהכל נעשה כ"כ בקלות, כך שלא משנה כמה "עשייה" עשיתי, אני עדיין מרגישה שלא עשיתי כלום כל היום.
אבל אז אני רגע עוצרת ומסתכלת ומתחילה לספור ומבינה שרחצתי את כל הבית, שמתי מדיח וניקיתי את הכיור, הכנתי א. צהרים וערב וייבשתי מלא עגבניות בשמש ושתלתי שתילים בגינה והשקתי את הדשא ועשיתי כביסה ו… ו… ו… הרשימה עוד ארוכה.
אז איך זה שעדיין אני מרגישה שלא עשיתי כלום?!
כי העשייה נעשתה ללא מאמץ.
היא נעשתה מתוך חיבור מלא לחיים.
לעומת זאת, יצא לי לראות סביבי אנשים שכורעים תחת הנטל. הם כמעט תמיד בלחץ, בעומס. מכריחים את עצמם ללכת לעבודה, לעבוד הרבה שעות… לא עוצרים לרגע להתחבר לעצמם, לחיים.
אחרי כמה זמן שמתרגלים הקשבה פנימה, לגוף ולכל השאר, כבר אי אפשר לעבוד ככה יותר.
זה פשוט לא נותן לך.
המתח שנוצר כתוצאה מפעולה שמנוגדת לטבע, לחיים, לזרימה, הוא כ"כ חזק, כ"כ גדול, שאי אפשר שלא לזהות אותו מיד.
כשהגוף מתרגל להיות נינוח, במצבו הטבעי, כל זיוף, כל צרימה, כל התנגדות הכי קטנה לחיים, נחשפת מיד לאור המודעות.
ואז כבר אין ברירה.
אין כוח בעולם שיגרום לי לעשות משהו שאינו בהלימה מלאה עם הזרימה הטבעית של החיים.
ואין כוח בעולם שיעצור אותי מלעשות מה שנבראתי לעשות.
החיים הופכים אז להיות פשוטים מאוד.
אין ויכוחים פנימיים.
יש עשייה.
או אי עשייה.
ושתיהן טובות באותה מידה ובדיוק בזמן הנכון.
