שוב אני יושבת ומוצאת את עצמי חושבת על זמן… עולה מחשבה שיש לי עודף זמן. כלומר מה? אין לי מה לעשות. כלומר אם אני לא בעשייה הזמן מרגיש לי נעצר, או איטי יותר. כלומר, כשאני לא בעשייה, כשאני בהוויה, בBEING, הזמן נעלם. זאת בעצם הנוכחות ברגע הזה.
איזה קטע הזוי! ואני כל הזמן הזה התנגדתי לכך. ברחתי ממה שאני רודפת אחריו ומחפשת אותו כ"כ הרבה שנים.
נוכחות מלאה ברגע הזה.
הוויה נוכחת.
והנה זה כאן כל הזמן מחכה לי.
ואני מחפשת דרכים לעקוף את זה, מחפשת מה לעשות, איך להעסיק את עצמי.
אבל מה לעשות, וכבר חודשים (אולי אפילו שנים?) שהעשיה בחיי מצטמצמת יותר ויותר…? דברים שלאנשים אחרים לוקח הרבה זמן לעשות, אני עושה בכמה רגעים ומסיימת עם זה ושוב אני נותרת עם עודף זמן. כלומר עם זמן פנוי. כלומר עם זמן שבו אין לי שום עשייה לעשות ואני נותרת להיות בו נוכחת.
האמת, זה לא שאין לי לחלוטין מה לעשות.
יש תמיד דברים שאני יכולה לעשות.
למשל עכשיו, ברגע הזה, יש קצת כלים מלוכלכים בכיור שיכולתי לשטוף.
יש כמה בגדים מפוזרים שיכולתי לאסוף ולשים בכביסה.
יכולתי לטאטא את הבית, לנקות, להכין אוכל, לקרוא ספר, לראות סרט…
אבל במקום כל אלו אני כותבת כאן עכשיו את המילים האלו…
למה?
ואולי יותר נכון לשאול אז למה לחשוב שאין לי מה לעשות?
זה מפני שכבר כמה שנים גיליתי שיש עשייה שהיא מדוייקת ונכונה ואז היא נובעת ממני ללא מאמץ. כלומר היא פשוט מתרחשת.
ואז קורה למשל מצב שבו אני שוטפת כלים והכלים פשוט נשטפים.
זה מצב של אפס מאמץ.
זה מצב שבו העשייה מתרחשת כך שנשאר שפע של זמן פנוי לעשות בו דברים אחרים.
וכך נוצר מצב שבו הבית פתאום נקי, ויש אוכל מוכן וכביסה נקייה וסדר וארגון והכל זורם יותר נכון.
פעם, לפני שלמדתי את סוד העשייה הזו, הייתי רבה עם עצמי על כל מיני דברים שצריך לעשות.
כלומר הייתי מכריחה את עצמי לעשות דברים שלא באמת רציתי כמו לנקות את הבית או להכין אוכל כשלא באמת רציתי בזאת.
זה לא עבד טוב.
זה גרם לי לסבל.
אני גרמתי לעצמי לסבל.
היום אני משתדלת לגרום לעצמי הנאה.
אז כשאני עושה משהו אני נהנית ממנו.
וכך הוא נעשה מתוך הנאה וכמו נעשה מאליו.
גיליתי עם הזמן שיש לי יותר ויותר זמן פנוי מעשיה ככה. ובמקביל, באופן מפתיע, כל העשייה בחיי מתארגנת לה כמעט מעצמה. כלומר החיים שלי מתארגנים מעצמם בצורה יותר חלקה וזורמת והרמונית, מבלי שאני צריכה להשקיע הרבה מאמץ בדברים, כדי שיסתדרו.
בעבודה האחרונה שבה עבדתי "בעולם בחוץ", כלומר, עבודה אמיתית, של מבוגרים, שמקבלים עליה תלוש משכורת, גיליתי פתאום שרוב האנשים סביבי כורעים תחת הנטל של עומס בעבודה וחוסר בזמן. הם ממש חיו בלחץ עקב חוסר בזמן להשלים את ריבוי המשימות שהיו להם.
ואילו אצלי, הזמן כאילו התנהג בצורה שונה… זה היה מאוד מוזר.
לפעמים אפילו תהיתי בסתר ליבי אולי משהו לא בסדר איתי… ? אולי אני עצלנית? אולי אני לא עושה מספיק?…
אבל לא. עשיתי המון דברים, יזמתי, קידמתי, וכמובן שעמדתי בכל המטרות והמשימות שהוטלו עלי מתוקף תפקידי.
ובכל זאת הקסם המשיך לעבוד.
כשסיימתי את עבודתי מרצוני, וחזרתי להיות עקרת בית, העניין אף החמיר והלך… הזמן הפנוי שהיה לי כעת גדל וגדל.
לא נותרה לי ברירה אלא לבלות יותר ויותר ממנו בחוסר עשייה.
זה היה שעור מאוד קשה עבורי כי אני אוהבת להיות עסוקה.
בעצם מי לא?
להיות עסוק משמעו לא להיות נוכח בהווה עם המחשבות שלך, הרגשות שלך ועולמך הפנימי.
בגלל זה נראה לי שרוב האנשים לא אוהבים להיות לא עסוקים והם ממלאים את הזמן הפנוי שלהם בסרט או ספר או שיטוט ברשת.
המוח חייב להיות עסוק אם הידיים אינם עסוקות.
עכשיו הפסקתי לכתוב (עשייה) ופשוט ישבתי ובהיתי בגינה שלי…
אבל גם לבהות זו סוג של עשייה.
ואז הבנתי….
אין מצב שהוא לא עשייה.
גם כשאני יושבת ולא עושה כלום, אני יושבת. אני נושמת. אני מתבוננת על משהו. או חושבת על משהו.
כל העניין הוא האם אני נוכחת בעשייה שלי כך שהיא חלק ממני, מההוויה שאני.
