תקשורת מקרבת

אתמול בערב, בני בן ה-5, ביקש ממני לראות סרט לפני השינה. הסכמתי, השעה היתה רק 20:00 לערך וכל היום התרוצצנו בחוץ.

אבל…

בקשתי ממנו לצחצח שינים, לשטוף פנים וידיים וללבוש פיג'מה לפני כן. זה לקח לו בערך שעתיים. תוך כדי הוא גילגל במשך זמן רב סרט מדידה, בדק מה שלום הפליימוביל בחדר המשחקים, מה רואות האחיות הגדולות שלו במחשב השני ועוד כל מיני עיסוקים למיניהם.

ב22:30 בלילה הוא הודיע לי שהוא מוכן לראות את הסרט.

ואז הודעתי אני לו שמאוחר מידי.

מכאן פרצנו בריב/ויכוח סוער שבמהלכו הוא משמיע צווחות וצרחות עם דמעות מתגלגלות וצעקות רמות. ואני בתגובה נאטמתי רגשית ועניתי לו בצורה חסרת אמפטיה ורגישות, עם הסברים אינטלקטואלים על כמה השעה מאוחרת ושלא רואים עכשיו סרט וכד'.

ואז- ברגע מסויים, הוא אמר לי: "אמא, את יודעת, את עושה בדיוק ההיפך ממה שלימדת אותנו בתקשורת מקרבת". הוא אמר תקשורה מקרבת או משהו דומה. ועדיין בבכי סוער. אבל זה הספיק בשבילי להתאפס על עצמי.

-"אז אתה מאוכזב?"

-עדיין לא הצלחתי לקלוע. הוא עדיין בוכה וסוער. אני מנסה שוב:

-"אתה כועס?"

-"כן!!!"

-"ומאוכזב מזה שאני לא מרשה לך לראות את הסרט?"

-"כן, מאוד". הבכי נרגע. אני מרגישה איך זה נפתח אצל שנינו. כאילו מצאנו את המפתח לפתוח את הלב. הנשימה חוזרת אלינו. הדיבור האמיתי מלב אל לב.

קצת אחרי זה כבר נמצא הפיתרון בעזרת הצעה של אחותו הגדולה. הוא ויתר על הסרט הלילה ומחר ייראה שניים במקום. הוא גם ידע לנסח בעצמו בקשה,בלי שהסברתי לו שזה מה שאמורים לעשות בתקשורת מקרבת. הבקשה היתה שלא אבטיח לו דברים ואח"כ לא אקיים אותם. אמרתי לו שהוא צודק כי הייתי צריכה להגיד לו "כן" על הסרט אבל רק אם לא מאוחר מידי ולא סתם להבטיח ש"כן". כמובן שהסכמתי לקיים הבטחות.

הוא הלך לישון כמה דק' מאוחר יותר, בעצמו, בשמחה וקלות.

כמה פשוט וקל בעזרת מילים בודדות לשנות את הסיטואציה מקצה אל קצה.

תקשורת מקרבת היא דרך חיים ושיטה לדיבור המקדם שלום ומרחיק אלימות. נחשפתי לתקשורת מקרבת דרך חברה שעשתה קורס בסיסי בשיטה וסיפרה לי על כך. ראיתי את השינוי שחל בה וקניתי את הספר שכתב מרשל רוזנברג,מפתח השיטה. החלטתי ללמוד בעצמי, בעזרת הספר, את הדרך לדבר ולהקשיב ללא אלימות ולקדם שלום. כמובן שגם רציתי ללמד את ילדיי תקשורת מקרבת. במקום ללמד אותם, סיפרתי להם שאני לומדת, מה אני לומדת ושאני צריכה את עזרתם בתרגול השיטה. הסברתי להם את העקרונות וביקשתי שיעירו לי מתי שאני שוכחת להשתמש בכלים האלו.

אין ספק שאין ניסים. גם במקרה הזה יש צורך בעבודה והשקעה בהתמדה. אבל אני מרגישה שקיבלתי מתנה לחיים שלי- דרך לדבר ולהקשיב כך שאקבל את רצוני ואוכל לספק את צרכיהם של אהובי מתוך כבוד הדדי והקשבה.