היום קיבלתי במתנה שיעור מהחיים. זו לא הפעם הראשונה שאני לומדת את אותו שיעור, אבל מדי פעם אני צריכה תזכורת.
הכל החל ברעיון לפתוח סדנא לנשים במקום טיפולים פרטניים. חשבתי שבמפגש של קבוצה אוכל להגיע אל יותר אנשים, ללמד יותר כלים לריפוי, ובעצם "להספיק" יותר באותו הזמן.
סדנא ראשונה יצאה לדרך וכבר על ההתחלה התוצאות היו מצוינות. חלק מהנשים שהגיעו אלי, מצאו בתוכן כבר במפגש הראשון והשני כוחות ויכולות לרפא את עצמן ואת בני משפחתן. מעודדת מהתוצאות המהירות והטובות, החלטתי מיד לפתוח כמה סדנאות. התחלתי כבר להתלבט בשאלות של פרסום ושיווק ולהרים טלפונים מתוך מקום של דחיפות ונחישות.
בלילה לא נרדמתי עש לשעות הקטנות, טרודה במחשבות מה ואיך לעשות. אבל משהו לא זרם… בכל פעם נתקלתי במקום אחר, על דברים שבדרך כלל זורמים ממני בקלילות. לנסח, למשל, מודעה, פלייר, הזמנה. הרי המלים הן חברותיי הטובות, מתייצבות לשרותי בכל עת. ועכשיו – שום דבר שכתבתי לא מצא חן בעיני. ניסיתי לצייר איור למודעה, וגם זה לא הצליח. ניסיתי לגבש דרך פעולה, הרמתי טלפונים, דיברתי עם חברות וקולגות וכל הזמן הרגשתי כאילו אני דוחפת קיר. שזה תקוע. שאין תזוזה.
בערב התקשרתי לחברה על-מנת לבקש ממנה עזרה בארגון ערב נשים להיכרות עם הסדנא שלי באחד מישובי הסביבה. דיברנו. סיפרתי לה מה חשבתי, מה עשיתי, מה ניסיתי. רק בסוף השיחה הבנתי סוף-סוף את מה שכל היום לא הסכמתי לקבל: שמשהו במה שאני עושה, או איך שאני עושה, פשוט אינו נכון. לא נכון לי ולכן וגם לא לשום דבר אחר בעולם. אותה חברה יקרה הזכירה לי, שכשדברים קורים בזמן הנכון הם פשוט קורים. בקלילות, ללא מאמץ. היא הזכירה לי שאמונה היא הדרך להגשים את השאיפות שלי ולא לחץ או מתח או הפעלת כוח.
הודיתי לחיים על השיעור המצוין שקיבלתי היום.
ולבסוף – הודיתי לעצמי על שלמדתי אותו במקום להמשיך ולבזבז זמן ואנרגיה בדחיפת קירות.
אני הולכת עכשיו לישון בשקט ובשלווה. סמוכה ובטוחה כי בזמן הנכון ביותר עבורי יגיעו אלי נשים שירצו ללמוד ממני את כל מה שיש לי להציע להן. במקום הנכון ובזמן הנכון תתקיים עוד סדנא או ערב נשים, פשוט כי זה יהיה נכון.
ואני לא צריכה לעשות דבר בנדון כרגע, חוץ מללכת לישון. לדעת מה אני רוצה, לבקש את זה ו… לחלום.
לילה טוב.
