אני חשה בשינוי. אני עדיין לא מבינה אותו. לא רואה לאן הוא לוקח אותנו, אותי, את הכל. אבל מכיוון שמטבעי אני אופטימית אני מאמינה שהשינוי ייקח אותי למקום יותר טוב.
אני מתבוננת במה שקורה עכשיו- במקרו, במיקרו.
הקהילה שלנו מתפרקת, זוגות נשואים מפרקים את הזוגיות, דברים שהיו ברורים מאליו כמו שצריך לשלם שכ"ד ולהמשיך להיות עבדים למשכורת- משתנים פתאום. פתאום זה לא ברור מאליו.
יש התעוררות.
התפקחות.
כאילו ישנו עד עכשיו ומשהו קורא לנו עכשיו להתעורר. מבעיר בנו אש.
אני שואלת את ההדרכה שלי מה התפקיד שלי בכל זה? מה אני צריכה לעשות בשביל לנתב את השינוי הזה לטובתי העליונה?
אני מקשיבה וכותבת את התשובה: ישנו מצב המבקש ממך התכנסות פנימה. עבורך , שלא כמו רבים אחרים, אין זה הזמן לצאת החוצה, להפגנות, לעצרות מחאה. זהו זמן עבורך להתכנסות שקטה פנימה, בתוך ביתך, בחיק משפחתך. שם את מדייקת את עצמך. זהו זמן לדיוק עבורך. יש לך משימות רבות שאת צריכה למלא לפני השינוי הקרב, המתרחש כבר, המתהווה. את צריכה להיות מוכנה כי יש לך תפקיד מדוייק וברור. ואת צריכה להיות מוכנה אליו. את עוברת מעין חניכה לצורך זה ורק התכנסות פנימה לשקט הפנימי שלך יאפשר לך את הדיוק הנידרש ממך לצורך זה.
אני קוראת עכשיו את מה שנכתב עבורי ומבינה שאכן זה מה שאני חשה. מאוד מדוייק לי כרגע להיות בבית, להיות שקועה בעצמי. ועם זאת מרגישה מאוד מחוברת לכל מה שמתרחש. לשינוי.
השינוי הוא אני. אני השינוי. אני מישתנה.
*נכתב בקיץ 2011 בזמן התעוררות המחאה החברתית
