ריפוי עצמי

בצבא שירתתי כמדריכת חי"ר בענף צלפים בבה"ד 3, שהיה ממוקם במרכז בשטחים, לא רחוק משכם. לצאת מהבסיס היה אפשר רק עם טרמפים ברכבי צבא, וכך מצאתי עצמי יושבת יום אחד במשאית צבאית עם נהג וחיילת נוספת שלא הכרתי. הדרך התארכה ואני הייתי מאד צמאה, ולחיילת היתה פחית שתייה. אבל בנוסף, היה לה גם פצע מכוער וגדול ליד הפה. שאלתי אותה אם זה מדבק, והיא אמרה בתוקף שלא, ואני, שצמאתי מאד התפתיתי לשתות מהפחית שברשותה.
כך זכיתי במתנה לכל החיים – בהרפס.
כמה קיללתי את אותה חיילת, וכמה כעסתי על עצמי על אותה טעות של רגע, אבל את הנעשה – אין להשיב. ההרפס התמקם אצלי בגוף, הרגיש בבית ויצא החוצה "להגיד שלום". סבלתי מזה מאד: גם כואב, גם מגרד, גם מכער את הפנים וגם נשאר בכל פעם לכמה ימים.
יום אחד פגשתי מכרה, שסיפרה לי בשיא הטבעיות שגם לה יש הרפס ובכל פעם שהיא רק מתחילה להרגיש את העקצוץ הזה המבשר את בואו של הפצע, היא מיד שולחת בדמיונה קרן אור לבנה שצורבת את המקום ואפילו לא מאפשרת לפצע להתפתח.
אני זוכרת את עצמי חושבת אז שדבריה הם בגדר הזיה סכיזופרנית או מעשה קסמים, לא החלטתי, אבל בכל מקרה זה נראה לי הזוי לחלוטין. קרן אור? נו… באמת! לי יש משחות ותרופות עם כל מני שמות שנתנו לי הרופא והאחיות.
היום, כשאני מלמדת אנשים שיטות שונות לרפא את עצמם, אני נושאת בתוכי את זכר אותו מפגש ראשוני עם הריפוי הפשוט והספונטני דרך אותה בחורה צעירה.
אני משערת לעצמי שגם לאלו שבאים אלי היום ללמוד ממני "מעשי קסמים", הדברים נראים הזויים, על גבול הטירוף או הסכיזופרניה, חסרי כל בסיס הגיוני.
אך מה לעשות – זה פשוט עובד!
אם כואבת לי הבטן או מגרד לי באיזה שהוא מקום בגוף, או הופיע פצע או פריחה – כל סימפטום שהוא, אני יכולה לשבת בשקט עם עצמי ולשאול את אותו איבר, מה גורם לו לייצר כאב או מחלה. ותאמינו או לא, אני ממש מקבלת תשובה! ולא רק שמקבלת תשובה ברורה, תוך כמה דקות עד שעות מהרגע ש"דיברתי" עם בגוף, בדרך-כלל גם נעלמת המחלה, הכאב שוכך, הגירוד פוסק, הפצע נרפא… הגוף בריא.
היום, הדרך הזו של ריפוי עצמי היא כבר חלק מחיי, חלק ממני. אני כבר לא הולכת לרופאים. לא עבורי ולא עבור ילדי. ולא שיש בכך איזו יציאה נגד הממסד הרפואי, חס וחלילה. פשוט אין צורך. וגם בתרופות אינני משתמשת. מסתבר שהגוף יודע לרפא את עצמו.