לידה
את הלידה הראשונה שלי חוויתי כטראומה.
שכבתי על מיטת בית-החולים והרגשתי כמו חיה הכלואה בכלוב. הכלוב היה הגוף שלי והכאב שבו, ואני משותקת מפחד, רק רציתי לברוח.
"תנו לי אפידורל!" צרחתי. מאוחר מדי – לא נותנים אפידורל בפתיחה של 8. "תנו לי משהו!" התחננתי. נתנו לי גז צחוק. אם זה לא היה כואב, זה היה מצחיק כמה שהגז הזה עזר. כלומר: לא עזר בכלל. אבל אני נאחזתי במשאף כטובע שאוחז בגלגל הצלה, מבקשת להיעלם באיזושהי דרך… העיקר לא להרגיש את הכאב הנורא הזה.
בלידה השנייה כבר הייתי יותר חכמה. כבר ידעתי למה לצפות. החלטתי ללדת בבית ולא בבית-החולים, מתוך הבנה שהמקום הזה מפחיד אותי, משתק אותי, מרחיק אותי מעצמי. השקעתי שישה חודשים מתוך תשעת חודשי ההיריון, בלימוד וחיזוק הקשר שלי עם הגוף. בעזרתה המסורה של רותי מינצר ממרחביה (תומכת לידה ומדריכת הכנה ללידה) למדתי כיצד להניע את הגוף בדרך שתתעל את הכאב למקום שמקדם את הלידה, במקום להתנגד לכאב מתוך פחד משתק.
ילדתי בבית, עם רותי ומיילדת בית, וגם הפעם היה כואב. אבל כשביקשתי אפידורל זה היה בצחוק… הייתי מסוגלת להתבדח תוך כדי הכאב. הייתי מסוגלת להיות עם הכאב, להרגיש אותו מבלי להתפרק, לחוות אותו.
את הלידה השלישית בחרתי ללדת לבד בבית. הפעם כבר הייתי במקום של אמונה טהורה בעצמי, בחיבור שלי אל גופי, בכוח שלי ובהבנה שלי את התהליך המופלא הזה הנקרא: "לידה". יש שיגידו "משוגעת" או "חסרת אחריות". יש שיגידו "גיבורה" ו"אמיצה". אבל אני פשוט הרגשתי שאין דרך אחרת שבה אני רוצה ללדת. הסמכתי את אהובי להיות מיילד הבית שלי (יש לו קצת ניסיון מהפרות ברפת…) ויחד ניגשנו למלאכה.
הלידה היתה מופלאה! קצרה, מהירה, קלה ומעצימה. התחושה שאני בתוך הגוף שלי באופן מלא, עד הסוף. מרגישה מה בדיוק קורה ומה עומד לקרות, ויודעת בדיוק מה לעשות: עכשיו צריך להיעמד, עכשיו צריך לכרוע, עכשיו צריך להיכנס למים, עכשיו הוא יוצא.. הנה, הנה… יצא! לא הייתי צריכה אף אחד שיגיד לי מה עלי לעשות, שיכוון אותי, שיתמוך בי. הייתי בחיבור מושלם ושלם לתהליך.
הלידה הרביעית שלי, היתה הארוכה מכולן, ואולי גם הקשה מכולן. ההיריון נמשך כשש שנים, שבמהלכן אף פעם לא ידעתי מתי התאריך המשוער ללידה. יש משהו מאד מרגיע בכך שכבר בשבוע השני או השלישי להיריון, הרופא יכול להגיד מתי תלדי. עכשיו נשאר רק לחכות בשקט ולהיות בהיריון. אבל בהיריון הזה – לא היה לי מושג: האם הלידה היא מחר? עוד חודש? עוד שנתיים? כמה זמן עלי להמשיך להיות בהיריון עם הרעיון הזה, עם החזון הזה של קהילה, של בית, של מקום…
והלידה היא תהליך לא פשוט כשמעורבים בו כל-כך הרבה אנשים. פתאום זה לא רק אני והגוף שלי שאני מכירה כה טוב עם תינוקי בתוכי.
פתאום יש בלידה הזו גם קיבוץ שלם ומנהלת קהילה ויו"ר ומרכז משק ויזם וקבלן וגברים ונשים וילדים. ואיך אני יולדת איתם, עם כולם, את הלידה הזו? ומתי? האם כבר הגיע הזמן? האם התינוק "הבשיל" ומוכן לצאת החוצה לאוויר העולם?
היום, במבט על לאחור, במבט על ההווה ותצפית קדימה, לעתיד, נראה לי שההריון הסתיים. התינוק כבר נולד. יש לי קהילה! בהשוואה ללידות הקודמות, הפעם לא שמתי לב ממש לרגע המדוייק בו הקהילה הזו נולדה. אולי כי לא היה רגע כזה. היא פשוט התהוותה. היא עדיין מתהווה. צומחת, גדלה, משתנה. אבל היא כאן! נוכחת לחלוטין וחלק משמעותי ביותר בחיי.
