זה כבר קרה לי הרבה פעמים אבל מפתיע אותי בכל פעם מחדש…
לפעמים זה לוקח כמה ימים
לפעמים חודשים
ולעיתים גם שנים
אבל בסוף, כשאני מוצאת את מה שחיפשתי ממש "מתחת לאף" זה כ"כ מפתיע, מרגש ומשמח.
ומצד שני מתסכל. אני לא מבינה- אם זה היה שם כל הזמן אז למה לא ראיתי את זה? איך לא הבנתי? איך לקח לי כ"כ הרבה זמן לראות מה שהיה קיים שם כל הזמן.
בד"כ אני גם קצת כועסת על עצמי- איך לא שמת לב? איך לא ראית את האפשרות הזו? למה לקח לך כ"כ הרבה זמן לראות את מה שהיה שם מונח לפנית כל הזמן הזה, מחכה לך…?
ואולי…
אולי פשוט יש את התזמון הנכון לכל דבר. תזמון שאינו נמנע. תזמון שאי אפשר להקדים אותו, להגיע יותר מהר למטרה או לקצר את הדרך. תזמון שלא היה יכול להתאפשר לפני כן ורק עכשיו, אחרי הדרך שעשיתי, מה שהבנתי, מה שהשגתי – פתאום הוא מגיע.
מה מגיע?
מגיע הרגע בו כל הפיסות של הפאזל נופלות למקום הנכון והתמונה מתבהרת והיא הכי אפשרית ומדויקת ונכונה מכל התמונות שניסיתי לצייר לפני כן. ולא נותר לי אלא להסכים לצעוד לתוך התמונה הזו ולחיות בה. מתוך פעולה נטולת מאמץ. מתוך פעולה של אפשור. של התמסרות לתהליך ההתהוות המתקיים מסביבי ובתוכי.
